התפתחות תפיסת המוות אצל ילדים
Children's Concept of Death

תאור


בערך בגילאים ארבע-חמש ולעיתים עוד קודם לכן, מתחילים רוב הילדים להתעניין ולשאול שאלות בנושא המוות. מוות של מישהו מוכר יכול לעורר סקרנות זו, אך לא רק. גם צעצוע שנשבר, פרחים שנבלו או מוות של בעל חיים, עשויים לעורר את העניין במוות ומשמעותו. דוגמה לכך הוא הסיפור על ילד בן שנה וחצי שגילה בחצר ציפור מתה. הילד לא רצה לגעת בציפור, ורמז לאביו שיחזירה לענף העץ. האב נענה לו, אולם הציפור שבה ונפלה. זמן מה לאחר מכן החל הילד לגלות עניין בעלים שנשרו מן העץ, ניסה שוב ושוב להחזירם לענפים, אולם גם כאן העלים שבו ונפלו. אפשר להניח שהפעוט נפגש כאן לראשונה עם המוות. הילד הצעיר טרם רכש את מושג המוות, אולם ללא ספק המפגש הותיר בו רושם עמוק (Kestenbaum 1967).

משמעות המוות עבור ילדים היא יותר מסך הלמידה ואיסוף האינפורמציה בנושא. האופן בו מבין הילד את מושג המוות משקפת את אישיותו של הילד, הסקרנות שלו, מודעותו ויכולתו לעיבוד המידע מבחינה רגשית ושכלית. מבחינה התפתחותית יש לילדים צעירים גישה אינטואיטיבית כוללנית למוות כתופעה ייחודית ומפחידה, המתקשרת לפרידה. עם הגיל ידיעה זו הולכת ומתפתחת ומקבלת משמעויות שונות. מבחינה הכרתית-קוגניטיבית יש לילדים באותה קבוצת גיל מכנה משותף בהבנת המוות, אולם כל ילד מפתח משמעות אישית ייחודית בהתאם לאישיותו ונסיבות חייו. תהליך ההתגבשות של מושג המוות אצל ילדים הוא תהליך איטי והדרגתי, הנמשך מספר שנים. באמצעות היחשפות לפרטים מציאותיים, כגון שיחות עם מבוגרים והאזנה לסיפורים הם לומדים בהדרגה על מהותו של המוות, עד שבסביבות גיל 10 ילדים מגבשים תפיסה מציאותית למדי של המוות, הדומה לזו של מבוגרים. להבנה זו אספקטים קוגניטיביים ורגשיים.

תפיסת המוות מבחינה קוגניטיבית

מושג המוות הינו מושג מורכב, ועל מנת להבין אותו צריך הילד להיות מודע לעובדות שונות לגבי המוות ולגבי החיים. לדוגמא: ההבחנה בין דומם לחי, עובדת סופיותם של החיים ואי-הפיכותו של המוות, המוות כתופעה אוניברסאלית והכרחית, ההזדקנות כחלק מתהליכי החיים, הפרידה הקשורה במוות ועוד. לכן, על מנת לתפוס את המוות בצורה מציאותית ובוגרת, על הילד לרכוש תחילה מספר מושגים בסיסיים:

• מושג הזמן - הבנת הזמן כזורם מן העבר דרך ההווה אל העתיד בצורה חד כיוונית. בגיל צעיר חווה הילד את הזמן כמחזורי על פי מחזורי רעב ושובע, שינה וערות, יום ולילה. מתוך כך ילדים רבים מגיעים למסקנה המוטעית כי גם המוות והחיים יש בהם יחס של מחזוריות, ומכיוון שכך סבורים שאחרי המוות מגיעה לידה נוספת.

קביעות האובייקט - על מנת שתהיה משמעות רגשית לפרידה מאדם צריך להיווצר קשר קבוע עימו. לשם כך צריך להתפתח ייצוג תודעתי קבוע של אנשים ודברים בעולמו של הפעוט, על מנת שיוכל להבין בהמשך את מושג הפרידה והמוות.

• הזהות העצמית (קביעות האני) - קביעותם של עצמים ואנשים בעולם וקביעות האני הינם מושגים המתפתחים במקביל ומקיימים יחסי גומלין. לפני שהילד תופס את עצמו כקבוע ונפרד מהדמויות המטפלות בו, הוא אינו מסוגל לתפוס את משמעות הפרידה מהן, או את האפשרות לאי-קיום של העצמי או של הזולת.

• חוק שימור הכמות - זהו מבחן שכיח לבדיקת ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים. חוק זה משקף את ההבנה שאותה כמות של נוזל המועברת לכלי בעל צורה שונה עדיין שומרת על כמותה. ילדים שלא רכשו הבנה זו מתקשים להתייחס ליותר ממימד אחד בשיפוט המציאות, כך למשל, אדם גבוה יותר ייתפס כזקן יותר, ואדם שמשנה את מקומו ומוצא מקברו יפסיק להיות מת, ויהפוך לחי.

• הבנת סיבתיות - תפיסת יחסים בין אירועים, תפיסה של רצף הגיוני ביניהם ושל סיבה ותוצאה. חשיבה סיבתית לקויה עשויה לגרום לילד להאמין כי התנהגות או מחשבה כלשהי עלולה לגרום למוות (מה שנקרא "חשיבה מאגית").

• הגדרת החיים - כדי להבחין בין חי לדומם נחוצה חשיבה הגיונית. ילדים עוברים שלבים התפתחותיים ביכולת להגדיר חיים, החל מחשיבה אנימיסטית, המייחסת חיים לכול דבר (גם לעצמים דוממים למשל), דרך חשיבה המזהה חיים עם תנועה (ייחוס חיים לכול מה שזז), לחשיבה המזהה את החיים עם מה שנע בכוחות עצמו ועד להבנה הבוגרת של החיים כתהליך ביולוגי.

• התפתחות השפה, אוצר המילים והחשיבה המופשטת - ההתפתחות השפתית עוזרת לגבש את החשיבה ולהפוך אותה למופשטת והגיונית יותר. בעקבות כך מתגבש גם עולם החוויה והרגש מתארגן והופך מובן יותר. דרך תהליכים של התאמה והטמעה (כפי שנוסחו ע"י פיאז'ה) מורחבות הסכמות החשיבתיות בעזרתן תופס הילד את העולם וחווה אותו.

תפיסת המוות מבחינה רגשית-חווייתית

כיצד זה שילדים מגיבים למוות בצורה חזקה ובפחד, עוד בטרם רכשו הבנה בשלה ומגובשת של חיים ומוות? ישנם חוקרים ותיאורטיקנים שניסו לענות על שאלה זו מתוך הבנת חיי הרגש של ילדים. יש הסוברים כי פחד המוות הוא חלק מעצם הקיום האנושי, ואינו בא בעקבות הבנה שכלית של משמעות המוות. כבר בחיי התינוק ישנן חוויות מחזוריות כמו שינה וערות, יום ולילה, המכינות אותו לחווית הפרידה והאין. חוויה רגשית זו מקבלת ביטוי גם במשחקי ה"קוקו" בו מתגלים ונעלמים מעיני התינוק אנשים ועצמים.

תיאורטיקנים מהגישה הפסיכואנליטית סבורים שמקורו של פחד המוות הינו בפרידה מההורים, שהם מקור הנחמה והביטחון. פחד זה נקשר לפחד מפני האינסטינקט התוקפני הלא מודע של הילד. בתפיסתו האינטואיטיבית חושש הילד שביטויי התוקפנות שלו או מחשבות על כך יפגעו בהוריו. מלאני קליין הציגה את התוקפנות ופחד המוות כמולדים, לפיה לכל תינוק יש פחד מולד מפני העלמות וכליון (חרדת האינהלציה).

תפיסה מעט אחרת רואה את פחד המוות כמתעצם בתהליך גיבוש העצמאות והאישיות הייחודית והנפרדת. גם פה פחד המוות נתפס כפחד מפרידה, אולם מדובר בפרידה סימבולית, כאשר האיחוד בין הילד להוריו מתפוגג בהדרגה והילד מתחיל לתפוס אותם כישויות נפרדות. הפחד יתעצם במעברים לקראת עצמאות הילד, למשל: בתהליך של גמילה (מהשד או מחיתולים), בתחילת הלימודים במסגרת בית הספר, לידה של אח וכד'.

גישה נוספת היא גישתו האקזיסטנציאליסטית של יאלום, לפיו, לתקופה האנאלית חשיבות מכרעת בהתפתחות הילד, הקשורה להבנתו הרגשית של מוות וכיליון. העלמות ההפרשות בהן מתעסק הילד בתקופה זו נתפסת כהעלמות של חלק מהאני, ומעוררת חשש מפני התפוררות. על כן, המאבק על הניקיון וסירובו של הילד לעשיית הצרכים לפי דרישות הסביבה מהווים ביטוי לצורך שלו לשלוט בתחושת ההעלמות והאינות. מתוך אותו הצורך נמשך הילד גם לפעולות נוספות כמו לכבות את הנר, לשפוך מים, לזרוק אשפה ועוד. לפי התפיסה האקזיסטנציאליסטית ההתמודדות עם החידלון והמוות היא מרכזית בהתפתחות הילד, וחרדת המוות מלווה במספר מנגנוני הגנה ועיוותים של מושג המוות בהתאם לגיל כגון הכחשת המוות, האמונה בייחודיות האני ("לי זה לא יקרה"), האמונה שילדים אינם מתים, האנשת המוות (עיצובו כדמות, כשלד או כרוח והאפשרות למשא ומתן עימו) והתגרות במוות ע"י מילים או מעשים (שאופיינית לילדים גדולים יותר ומתבגרים).

התפתחות מושג המוות לפי גילאים

בשנות ה-40 וה-50 נעשה בארה"ב ניסיון להגדיר את השלבים בהם מתמודדים ילדים בגילאים שונים עם המוות. החלוקה נעשתה על סמך צפייה בילדים, ולא על סמך תיאוריות התפתחותיות, ונחשבת לדינאמית ומדויקת יחסית, יחד עם זאת דוגמאות קליניות מראות שילדים מתחילים להתעניין במוות עוד לפני גיל 3.

• גיל 3-4: הבנה מועטה של המוות, או העדר הבנה.

• גיל 4: שימוש מעורפל במושג מוות. הילד עשוי לבטא את הרעיון של צער הכרוך בכך אולם המוות אינו מעורר בו עדיין תגובה רגשית של ממש.

• גיל 5: ישנו מושג עובדתי ומדויק יותר של המוות, כשהעמדה כלפיו הינה עניינית ולא רגשית, ישנה התמקדות בצדדים הפיזיים, ותפיסת המצב כהפיך.

• גיל 6: מתחילה להופיע תגובה רגשית למוות, ודאגה ביחס למוות של קרובים (במיוחד האם). המוות מטריד את הילד וגם מסקרן אותו, אולם הוא עדיין אינו מאמין שהוא עצמו ימות.

• גיל 7: תפיסת המוות נהיית מציאותית, ישנו דגש על התעניינות במוות של בני אדם.

• גיל 8: התחלה של התעניינות במה קורה לאחר המוות, וקבלת ההכרחיות של המוות, כולל המוות של עצמו.

• גיל 9: הבנה עמוקה יותר של התהליכים הביולוגיים של המוות וסופיות החיים, פחות דאגה לגבי המוות, ותגובה רגשית מתונה יותר.

• גיל 10: גישה מציאותית וקונקרטית כלפי המוות, ללא התעניינות בהיבטים הפילוסופיים שלו.

• גיל 11: מתחילים לשאול יותר שאלות תיאורטיות פילוסופיות לגבי המוות ומה שקורה אחריו.

• גיל 12: התעסקות בגישות נורמטיביות לגבי מה שקורה לאחר המוות, לרוב מתוך ספקנות.

גיל ההתבגרות: התייחסות מורכבת ומעמיקה למוות, התעניינות פילוסופית לגבי החיים שלאחר המוות, תגובה רגשית חזקה ופחד עז מפני המוות. קבלה מוחלטת של הכרחיות המוות.