אינדקס מחלות

הרדמה Anesthesia

תאור

ראשיתה של ההרדמה המודרנית כמקצוע רפואי היא בשנות ה-40 של המאה ה-19 כאשר החלו בארצות הברית לנצל אתר ודו-חנקן חמצני (גז הצחוק) לשם אילחוש במהלך ניתוח. בהיסטוריה האנושית היו ניסיונות להביא להקלה בכאבים בסיועם של צמחים (כגון אופיום) או חומרים כימיים (כגון אלכוהול). שיטות אלה לא היה בהן די כדי לסייע במהלך ניתוחים מורכבים ואלה שהתבצעו גרמו למנותחים סבל רב. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד היום גוברת והולכת ההסתייעות בהרדמה. התפתחות של שיטות ושל תרופות חדשות בתחום ההרדמה, לצד התפתחות תורת הזיהומים, במאה ה-19, היוו את אבני היסוד של הכירורגיה העכשווית.
ניתן להבחין במספר סוגי הרדמה. הרדמה כללית: החולה ישן, אינו חש גירויי כאב ושריריו רפויים. הרדמה ואילחוש אזוריים: לחולה אין כל תחושה באזור מסוים בגוף ובדרך כלל באותו אזור השרירים רפויים. דוגמה מוכרת יותר היא הרדמה על-קשתית (אפידורלית) המתפשטת לפלג הגוף התחתון בלבד. אילחוש מקומי: באמצעות הזרקה של מאלחש מקומי מרדימים חלק גוף קטן שבו מתבצעת הפעולה.
ניתן להשרות להרדמה כללית בעזרת שאיפה של גזי הרדמה או הזרקה של חומרים לתוך הווריד, בעלי השפעות שונות כמו: נוגדי כאב, גורמי שינה, גורמי הרפיית שרירים וכו'.
נהוג להרדים ילדים באמצעות גזי הרדמה דרך מסכה (השראה להרדמה). מבוגרים, לעומת זאת, מקובל להרדימם באמצעות הזרקה לתוך הווריד. על מנת להמשיך בהרדמה כללית ניתן לשלב את שתי השיטות הנ"ל, כלומר, להוסיף תרופות דרך הווריד ו/או להמשיך במתן גזי הרדמה.
אם הפעולה אינה כרוכה בכאבים חזקים אך בלתי נעימה ו/או דורשת מהחולה להימנע מתזוזה כגון בדיקות דימות בילדים, ברונכוסקופיה, גסטרוסקופיה וכו', נהוג לטפל בשיטה הנקראת סדציה או ערפול חושים. על פי עומק הערפול ניתן לסווג את ערפול החושים לשני מצבים: שטחי - החולה מתעורר בקלות עם קריאת שמו או לאחר נגיעה קלה, ועמוק - ניתן להעיר את החולה רק באמצעות גירוי חזק מאוד.
כיום, מקצוע ההרדמה אינו מצטמצם במניעת הכאבים במהלך ניתוח. הרופא המרדים מכין את החולה לניתוח, ממליץ על הבדיקות הנדרשות ומגבש תוכנית הכנה הכוללת מתן תרופות או הפסקתן לפני הניתוח, על מנת להיטיב את מצבו במסגרת ההכנה. במהלך הניתוח, בנוסף לשיכוך הכאב מטפל הרופא המרדים באספקת חמצן לגוף החולה, בנשימה ובמחזור הדם וכן בתפקודים חיוניים אחרים בגוף. ההרדמה אינה מסתיימת בתום הניתוח ואף לא כשהחולה מתעורר. הרופא המרדים מטפל בחולה עד להתייצבות מצבו בחדר ניתוח ולאחר מכן בחדר התאוששות או ביחידה לטיפול נמרץ. גם כאשר החולה משתחרר למחלקה וסובל עדיין מכאבים יש אפשרות להמשיך את הטיפול בכאב בעזרת משאבה שמזריקה תרופה נוגדת כאב, בבקרת החולה ועל פי הנחיות של רופא מרדים.
במהלך ההרדמה עצמאות הגוף מוגבלת: במצב של חוסר הכרה מלא החולה אינו מסוגל לשלוט בתפקודים רצוניים. ולא רק אלא שבחלק מהתפקודים הבלתי רצוניים חלים שינויים. אחד מהתפקודים החשובים ביותר ומהראשונים שמושפעים מההרדמה היא מערכת הנשימה האחראית על אספקת חמצן ואיוורור. לפיכך נדרש סיוע נשימתי והוא מתבצע על ידי מתן חמצן בהנשמה מלאכותית בעזרת מכונת הנשמה/מכונת הרדמה, או באמצעות הנשמה ידנית על ידי רופא מרדים. כל הפעולות הללו מתבצעות תוך כדי שמירה על דרכי אוויר פתוחות. גם מערכת לב כלי דם מדוכאת במהלך ההרדמה. עירוי של נוזלים רפואיים לתוך הווריד ומתן תרופות בעלות השפעה על הלב ועל כלי הדם מסייעים לאספקה סדירה של דם לרקמות. במשך התהליך כולו החולה נמצא בניטור צמוד באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת העוקבת אחר השינויים בגוף.
מאחר שהטיפול בחולה במהלך הרדמה הוא למעשה טיפול נמרץ, התפתח במסגרת מקצוע ההרדמה תחום הנקרא "טיפול נמרץ" שיועד לתמיכה במערכות הגוף במצבים קריטיים.
במסגרת הטיפול בכאב, כחלק חיוני במקצוע ההרדמה, התפתח תחום הטיפול בכאב כרוני הכולל שיכוך כאבים באזורים שונים של הגוף על רקע פגיעה בעצבים, בשל מחלות ממאירות וכו'. במסגרת טיפול זה יש חשיבות הן להשפעה על הגוף כולו, הן להשפעה על מוקד הכאב ומקורו, והן על העצבים המעבירים את גירוי הכאב למוח, מקום שבו מתגבשת תחושת הכאב. החולה נוטל תרופות בדרך פומית או באמצעות הזרקה ממושכת לתוך הווריד או ליד חוט השדרה. לעיתים מתבצעות הזרקות ממוקדות ליד עצבים בודדים וליד מקלעות עצבים. גירויי עצבים מתבצעים בשיטות פיזיקליות במטרה למנוע העברת גירוי כאב ועל מנת להאיץ את הריפוי.
עתידו של מקצוע ההרדמה טמון בהגברת בטיחות המטופל, כפי שהיה נהוג גם בעבר.
ד"ר ליאוניד אידלמן


סימפטומים


סיבות וגורמי סיכון


תופעות נלוות וסיבוכים