אינדקס מחלות

מחלת מנייר Meniere's disease

תאור

הרופא הצרפתי מנייר תיאר במאה ה-19 מחלה שהיא חיבור של שלוש תופעות: סחרחורת, ליקוי שמיעה וטינטון. כל אחת מהתופעות כשלעצמה היא תופעה שכיחה הנלווית לליקויים ולמחלות של האוזן הפנימית, אולם במחלת מנייר יש צירוף של שלושתן, ובזאת ייחודיותה.
המחלה מתהווה בגיל העמידה, יותר אצל נשים, ואינה שכיחה. ראשיתה, על פי רוב, באחת או בשתיים משלוש התופעות הנ"ל, ולא בשלושתן יחד. משום כך לא ניתן לאבחן אותה בוודאות בשלביה הראשונים. מאפיינים אותה התקפים בגלים, התוקפים בתדירות של חודשים ושנים. מאפיינים נוספים קשורים בהבדלים שבעוצמת התופעות: בתחילה, ההתפרצויות אינן בעוצמה גבוהה, והן חולפות או נחלשות. עם הזמן הן גוברות (אם כי לא תמיד), ובשלב מתקדם יותר מתגלות לפחות שתיים מן התופעות המאפיינות את המחלה או כל השלוש. אז היא מופיעה בהסתמנות מלאה.
כאשר הסימן הראשון הוא ליקוי בשמיעה מרגיש החולה ליקוי פתאומי בשמיעה, לפעמים בתוך שעות מעטות, ובאוזן אחת. הליקוי בשמיעה האופייני למחלה זו הוא בעיקר בתדירויות הנמוכות והגבוהות אך פחות בתדירויות הביניים. הליקוי בתדירויות הגבוהות אופייני למרבית הליקויים והמחלות באוזן הפנימית. לעומתו ליקוי בתדירויות הנמוכות יוצא-דופן וצריך לעורר חשד לקיומה של מחלת מנייר.
כאשר הסימן הראשון הוא סחרחורת, המחלה קשה מאוד לחולה. הסחרחורת מרתקת את החולה למיטה בהרגשה קשה מאוד. הוא מרגיש שהוא, החדר או המיטה מסתובבים ללא הפסק. סחרחורת זו מתחילה פתאום, גוברת ומגיעה לשיאה בתוך שעות, ונמשכת יום עד מספר ימים. לאחר שהסחרחורת מגיעה לשיא היא דועכת בהדרגה. התקפים אלה גורמים לחרדה.
כאשר הסימן הראשון הוא טינטון, הוא בדרך כלל חד-צדדי, גובר בתוך ימים, וחולף כעבור שבועות ספורים או שאינו חולף.
ההסתמנות: ההתקפים הם של אחת או יותר מהתופעות, כאשר המרשימה והקשה ביותר בהן היא הסחרחורת. הם באים וחולפים בגלים כל כמה חודשים או שנים, בעוצמה משתנה ועם מגמת התגברות מפעם לפעם. בתחילה נותרים שרידים קלים של ההתקף, אך במשך הזמן הם גוברים ומתמידים ברצף בין ההתקפים (בעיקר טינטון והיחלשות גוברת של השמיעה). מאפייני המחלה הם: סחרחורת סיבובית הנמשכת ימים ספורים בכל התקף, עליות וירידות בשמיעה במהלך ימים או שבועות, עם מרכיב אופייני של ליקוי בתדירויות הנמוכות, וטינטון הגובר במיוחד בעת התקף. המחלה נמשכת שנים רבות, גוברת עם השנים, ודועכת מעצמה בגיל זיקנה.
אבחון המחלה נקבע על דרך השלילה של גורמים אחרים לתופעות, בצירוף הסימנים המתגלים, והתאמתם להסתמנות הקלינית האופיינית.
גורם המחלה אינו ידוע. ההשערה המקובלת כיום היא כי הגורם הוא לחץ מוגבר של נוזלי האוזן הפנימית. סיבת היווצרות הלחץ ודרכי הטיפול למניעתו אינם ידועים.
מטרת הטיפול להקטין את הלחץ באוזן הפנימית. הטיפול בתרופות מיועד לספוג נוזלים מהגוף (תרופות משתנות) או להשפיע על חילופי הנוזלים בתוך האוזן הפנימית. תרופות אלה יעילות לגבי חלק מהחולים. למרות התועלת המוגבלת שלהן נהוג לטפל באמצעותן מחוסר תרופות יעילות יותר.
לאחרונה הוחל בטיפול מקומי בתרופות: תרופות הפוגעות בתאי שיווי המשקל, המוחדרות לאוזן התיכונה כדי שתיספגנה בתוך האוזן הפנימית. טיפול זה יעיל למדי אך מתאים רק לחולים שמחלתם במצב מתקדם, בגלל סיכון לליקוי נוסף בשמיעה. אם החולה במצב קשה במיוחד ואינו מצליח לתפקד בצורה סבירה נשקלים גם ניתוחים. בשיטה אחת הניתוח מושתת על עיקרון הניקוז של עודף הנוזל מהאוזן הפנימית לשחרור הלחץ. שיטת ניתוח מורכבת יותר היא חיתוך העצב של שיווי המשקל. ככלל ממעטים להיעזר בניתוחים. כל הטיפולים, הן אלו שבתרופות והן אלו שבניתוח, יעילים במידה גבולית בלבד בהשוואה לחוסר טיפול, והמדד הקובע את הצלחתם הוא ההרגשה הסובייקטיבית של החולה.
ד"ר דוד כהן


סימפטומים


סיבות וגורמי סיכון


תופעות נלוות וסיבוכים