אינדקס מחלות

מחלת הפחתת הלחץ Decompression sickness

תאור

האוויר שאנו נושמים, מכיל כ-21% חמצן וכ-79% חנקן. החמצן חשוב לקיום פעולות החיים והחנקן, שאינו שותף לתהליכי חילוף החומרים, מקובל כגז אינרטי בהיבט הפיזיולוגי ותפקידו ה"פיזיולוגי" בנשימה הוא למהול את החמצן ובכך למנוע חשיפה להרעלת חמצן ריאתית (ראו ערך). על החנקן, כמו על כל גז אחר, חלים חוקים פיזיקליים - חוקי הגזים. בהתאם לחוקים אלה גז מתמוסס ברקמות בכמות ההולכת וגדלה, ככל שעולה לחצו החלקי (חוק הנרי). לכן כמות החנקן הנמצאת ברקמות צוללן הצולל בעזרת מכשיר צלילה באוויר דחוס תואמת את העומק המרבי של הצלילה ואת זמן החשיפה. קצב התמוססות הגז האינרטי ברקמות בזמן הירידה לעומק הצלילה, ופינויו בזמן העלייה מצלילה, תלוי גם במקדם המסיסות שלו ברקמה ובאספקת הדם אליה. לדוגמה, מקדם המסיסות של חנקן ברקמת שומן גדול מזה שברקמת שריר, ולכן הוא יתמוסס יותר ברקמות שומניות מאשר ברקמות אחרות וקצב פינויו קטן יותר.

בעת עלייה מבוקרת אל פני המים, עם הפחתת הלחץ הסביבתי, מולקולות הגז האינרטי, במקרה זה החנקן, מתפנות מהרקמות דרך מחזור הדם הוורידי אל הריאות, ונפלטות בנשיפה. בצלילות אוויר דחוס, אם העלייה מהצלילה אינה מבוקרת ובקצב מהיר מכדי שיתבצע פינוי מולקולרי תקין של הגז המומס, נוצרות במחזור הדם וברקמות בועיות של גז הגורמות לתסמונת קלינית מורכבת הנקראת מחלת הפחתת הלחץ (מחלת הדקומפרסיה). בועיות החנקן עלולות להיווצר ברקמות שונות בגוף, ומהן מערכת העצבים המרכזית היא הפגיעה ביותר. החנקן מתמוסס במעטפת המיאלין העתירה ברקמת שומן ואשר עוטפת את סיבי העצבים בעיקר בחוט השדרה. כתוצאה מיצירת בועיות חנקן ברקמה זו, נגרמת הפרעה להולכה העצבית עד לסימני שיתוק. בועיות קטנות עלולות להיווצר גם ברקמות חיבור, במיפרקים שונים, ולגרום לכאבי מיפרקים בעיקר לאלו הגדולים.

סימני מחלת הדקומפרסיה מופיעים בסיום הצלילה, רובם בשעתיים-שלוש הראשונות, אך ייתכנו מקרים שבהם יופיעו הסימנים רק 12 שעות ויותר לאחר תום הצלילה. ככל שמשך הזמן מתום הצלילה ועד להופעת הסימנים קצר, חומרת הפגיעה גדולה יותר גם אם הסימנים קלים לכאורה. ההסתמנות הקלינית מסווגת לשתי קבוצות על פי שני מדדים: חומרת הפגיעה וההתייחסות הרפואית טיפולית. קבוצה ראשונה - סוג I (Type I), היא קבוצת הסימנים הקלים אשר אינם בגדר סכנת חיים ואף לא אובדן תפקוד עצבי, אך מחייבים טיפול. בקבוצה זו נצפים בעיקר: כאבי מיפרקים, תופעות בעור, גדילת קישריות לימפה והרגשה כללית שונה מהרגיל. הקבוצה השנייה - סוג II (Type II), זו הקבוצה המחייבת התייחסות כאל מקרה חירום והטיפול הרפואי מתחייב מהר ככל האפשר. בקבוצה זו הפגיעה הפתולוגית היא במערכות חיוניות ובעיקר במערכת העצבים המרכזית. לעיתים הפגיעה קשה יותר מזו המשוערת על פי מצג הסימנים הקליניים ועל כן כל חשד לפגיעה עצבית או כל סימן קליני אחר מקבוצה זו, מחייב טיפול מהיר ככל האפשר בתא לחץ.


בישראל מצויים מרכזים לרפואת צלילה עם תאי לחץ טיפוליים: שניים בחיפה, במכון לרפואה ימית (מר"י) של חיל הים ובמרכז לרפואה היפרברית של רמב"ם/אלישע. מר"י נמצא בכוננות 24 שעות ביממה ומטפלים בו בתאונות צלילה מאזור נתניה וצפונה; במרכז לרפואה ההיפרברית בבית החולים אסף הרופא, מטפלים בתאונות צלילה מנתניה ודרומה; ובתא הלחץ בבית החולים יוספטל באילת מטפלים בתאונות צלילה מים-סוף.

ד"ר יהודה מלמד


סימפטומים

התסמינים במערכת העצבים המרכזית כוללים בדרך כלל כאבי ראש חזקים, הפרעות בראייה, אובדן יכולת ריכוז, עייפות קיצונית ביותר, טשטוש עד אובדן הכרה, נימול בקצוות, הפרעות בתחושה, שיתוק חלקי או שלם בגפיים תחתונים וחוסר שליטה על סוגרים. פגיעה באוזן הפנימית תגרום לאובדן שמיעה, לצפצופים, לאיבוד שיווי משקל, לניסטגמוס, לסחרחורת ולבחילה. פגיעה בריאות תגרום להפרעות בנשימה, לירידה בנפח החיוני המרבי ועלולה אף להתפתח מצוקה נשימתית.


סיבות וגורמי סיכון


תופעות נלוות וסיבוכים