אינדקס מחלות

הפרעות נירוטיות Neurotic disorders

תאור

המונח נירוזה הוטבע לראשונה בשנת 1772 על ידי רופא סקוטי בשם ויליאם קולן.

ד"ר קולן הגדיר באמצעות המונח נירוזה הפרעות במערכת העצבים אשר לא נמצא להן גורם על רקע אורגני-גופני. מאוחר יותר הכיל המושג את כל ההפרעות "הפונקציונליות" של מערכת העצבים. כלומר הפרעות שהגורם להן אינו ידוע.

לקראת סוף המאה ה-19 טען אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, כי להפרעות הנירוטיות יש סיבה פסיכולוגית ברורה. פרויד כינה תחילה את כל ההפרעות הללו בשם "פסיכו-נירוזות". מאוחר יותר הוא תיאר ארבעה סוגים שונים של נירוזות: הנירוזה ההיסטרית, הנירוזה הכפייתית, הנירוזה החרדתית והנירוזה הפובית. מונחים מבחינים אלו היו מקובלים, עד שבשנות ה-80 של המאה ה-20 הוצא כליל המונח "נירוזה" מהספרות כמגדיר/מאבחן הפרעות פסיכיאטריות. בעולם הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה מנוצל המושג רק לשם הבחנה בין ההפרעות הנירוטיות לבין ההפרעות הפסיכוטיות והפרברסיות (סטיות).

סיווג מחודש של ההפרעות הנפשיות הפסיכיאטריות מתייחס לקיומם של סממנים נירוטיים בתסמונות ובהפרעות פסיכיאטריות שונות. בעיקר בהפרעות חרדה, בהפרעות סומטיות-קונברסיביות ובמקרים מיוחדים בהפרעות אפקטיביות.

מאפייני ההפרעה הנירוטית:

1. הגורם אינו אורגני;

2. לחולה הנירוטי בוחן מציאות ותובנה לגבי מצבו הנפשי, תקינים (בשונה מחולים פסיכוטיים);

3. למרות ההשפעה הגדולה של הנירוזה על ההתנהגות, אין הפרעה משמעותית באישיותו של האדם הנירוטי.

תסכולים נפשיים פנימיים ומצבים טראומטיים חיצוניים הם מקור של חרדה המאיימת על היציבות של המערכת התוך-נפשית. מצב זה מעורר את הצורך להתגונן ולהפעיל את כלי התמודדות שבמקרה של איום חיצוני, הם כוללים בריחה או הימנעות. האיום הפנימי נובע מקונפליקט נפשי. מהתנגשות של כוחות נפשיים מנוגדים: ב"לא מודע" יש דחפים אסורים (מיניים או תוקפניים) שמחפשים פורקן, ומולם המצפון והמוסר החברתי, והכוחות שמנסים לדחות את הדחפים האסורים, לרסנם, למנוע את העברתם לתחום המודע, ולצמצם בכך את המתח הנגרם בגינם. תסכולים בלתי פתורים, בעיקר מתקופת הילדות, עלולים לגרום להפעלה בלתי יעילה של מנגנוני ההגנה. המנגנונים אינם מצליחים לרסן את רמת החרדה ויוצרים על ידי כך תסמינים נירוטיים.

ד"ר סילביו רוזנצוויג



סימפטומים

התגובה הנירוטית מתבטאת כמו תגובה "נורמלית" של אדם בריא למצבי לחץ נפשי ומתח רב, כגון חרדה, מועקה, חשיבה טורדנית, ועוררות גופניות. אולם, אצל החולה הנירוטי התגובה חסרת פרופורציות לאיום ובלתי תואמת את חומרת האירוע.

נירוזה חרדתית: התסמין המרכזי הוא מועקה או חרדה. פחד בלתי מוגדר המעורר חוויה של אי-נוחות, מתח רב ודאגנות-יתר. כאשר רמת החרדה גבוהה במיוחד עלולים להתפתח התקפים המלווים בתסמינים גופניים כמו סחרחורות, יובש בפה, תחושת מחנק, דפיקות לב מואצות, דופק מהיר ו"פרפרים" בבטן.

נירוזה דיכאונית: תחושה ממושכת של דיכאון או עצבות.

נירוזה כפייתית: מתאפיינת במחשבות טורדניות הגורמות לחרדה ולהתנהגות טקסית, קומפולסיבית אשר נועדה להרגיע את החרדה.

נירוזה היסטרית: מכונה כיום "סומטיזציה". מאופיינת בתסמינים גופניים שאין להם הסבר רפואי ברור המופיעים במצב של לחץ נפשי ומתח רב.

נירוזה טראומטית: בעבר תוארה כנירוזה של מלחמה. מצב של לחץ נפשי קשה מאוד וירידה בתפקוד על רקע חשיפה לאירוע טראומטי שיש בו איום ממשי על החיים.



סיבות וגורמי סיכון

הגורם הביולוגי: ייתכן כי קיימת נטייה תורשתית הגורמת לתגובות ביולוגיות בלתי סדירות של אזורים מסוימים במוח, במצבי לחץ נפשי ומתח. תגובות ביולוגיות אלו אחראיות בין היתר על התסמינים הגופניים המאפיינים מצבי חרדה.

הגורם הפסיכולוגי: ההנחה המקובלת והעיקרית היא שהנירוזה מתפתחת כתוצאה מכישלון של המערכת התוך-נפשית, בהתמודדות עם החרדה הנובעת מהתסכולים הנפשיים הפנימיים. או שהיא תוצאה של כישלון המערכת להתמודד עם מצבים טראומטיים חיצוניים וסביבתיים.

הגורם הסביבתי: הפרעות נירוטיות נובעות ממישלב של השפעתן של חוויות טראומטיות בילדות עם אורח החיים המודרני המאופיין בלחץ נפשי, ובחוסר ביטחון אישי, חברתי וכלכלי.



תופעות נלוות וסיבוכים