אינדקס מחלות

שברי מאמץ Stress fracture

תאור

פגיעה מפעילות ספורטיבית, שתוארה לראשונה ב-1855, מהווה כ-30% מכלל הפגיעות מפעילות מוגברת. שבר מאמץ מוגדר, לפי ההסתדרות הרפואית בארצות הברית, כשבר מלא או חלקי הנגרם מחוסר איזון בין עומס נישנה המוטל על העצם לבין יכולת העצם להסתגל לעומס זה. פגיעה מסוג זה אופיינית לאוכלוסיות שנדרשות לפעילות מוגברת והיא תוארה הן בבני אדם, והן בסוסי מירוץ ובכלבי מירוץ.
שכיחות שברי מאמץ בקרב העוסקים באתלטיקה קלה ובריצה הוא 16%-4%. שיעור שברי המאמץ בקרב חיילים הוא 10%-5%. שיעור הפגיעה בקרב ספורטאיות גבוה במעט מאשר בספורטאים, וכך בהשוואה לחיילים שיעור הפגיעה בקרב חיילות הוא פי שלושה גבוה יותר.
השבר השכיח אצל אתלטים הוא בעצם השוק (כ-50% מהשברים), פגיעה בעצם השוקית מתוארת ב-15% מהפגיעות ובעצם הירך ב-7% לערך. שברים בעצמות המסרק מתוארים ב-20% מהשברים לערך. בקרב חיילים, השבר השכיח ביותר הוא שבר מאמץ בשוק (70%-60%), כ-30% מהשברים בירך ו-10%-5% בעצמות המסרק. שברי מאמץ בשוקית מופיעים בשיעור נמוך מאוד. ההבדלים בין שתי האוכלוסיות, בשיעורי השברים וסוגיהם מקורם באופי הפעילות השונה בשתי הקבוצות. האתלטיקה מאופיינת בריבוי תנועה (ריצה, קפיצה), ואילו בצבא הפעילות המוגברת קשורה בנשיאת ציוד, ובעיקר בהליכה ממושכת. אצל כ-10% מהנפגעים יופיע השבר בשתי הרגליים.
הגורם השכיח והבולט ביותר בהתפתחות שבר מאמץ הוא הטלת עומס נישנה מבלי שניתנה לעצם האפשרות לשוב להיבנות ולהתחזק. קרוב לוודאי כי קיים גם רקע גנטי להיארעות שברי מאמץ אך ההוכחות לכך עדיין אינן מובהקות. גזע ומין משפיעים על רמת הסיכון להתפתחות שברי מאמץ. נשים חשופות יותר לפגיעה, אפריקאים פגיעים פחות מאשר לבנים וכו'. כושר גופני ירוד והיבטים ביומכניים (מבנה נעל) מהווים אף הם גורמי סיכון להתפתחות שבר מאמץ.
שבר מאמץ מתבטא בכאב שאינו אופייני או בכאב מוסווה. נכון בעיקר בשברים "העמוקים" יותר (השברים באגן או בעצם הירך). הכאב משתנה ותלוי במיקום השבר, בחומרתו ובדרגת הפעילות. לאצנים מוכר הביטוי "הקרצ'נדו של שבר המאמץ": בתחילה מופיע כאב זמן מה אחרי תחילת הריצה, ונעלם עם הפסקת הריצה. מאוחר יותר יופיע כאב מייד בתחילת הריצה והוא עשוי להיעלם רק לאחר שעבר זמן מה מהפסקת הריצה. בשלב השלישי יופיע הכאב גם בחיי היומיום ואף במנוחה. יש הטוענים כי לא כל שבר מלווה בכאב, או שדווקא בפעילות יתבטא הכאב פחות בשל הפרשת האנדורפינים (משככי הכאב הטבעיים שהגוף מפריש בזמן מאמץ).
פגיעות מפעילות מוגברת מתבטאות בדרך כלל בכאב אך ללא נזק קבוע. שבר מאמץ, לעומת זאת, עשוי להפוך לשבר מלא, ולכן חשוב לאבחן מוקדם ככל שניתן מייד עם התעוררות החשד.

ד"ר גדעון מן
ד"ר שי שבת
ד"ר נעמה קונסטנטיני


סימפטומים


סיבות וגורמי סיכון


תופעות נלוות וסיבוכים