התערבות כלילית מלעורית
Percutaneous coronary intervention

בניתוח מעקפים בעורקים כליליים משתילים קטעי עורקים או ורידים מאב העורקים אל העורק הכלילי, תוך עקיפה של האזור החסום. הוורידים נלקחים מוורידי הרגליים והעורקים מקורם בדרך כלל בעורקי השד המצויים בתוך בית החזה. כמחצית השתלים הוורידיים נחסמים כעבור שבע עד עשר שנים מהניתוח. שתלים עורקיים גורמים להופעת מחלת עורקים רק לעיתים נדירות, ומעל 90% מהם נותרים פתוחים ופועלים היטב למעלה מעשר שנים ממועד הניתוח.

הסיכון בניתוח המעקפים תלוי בחומרת מצבו של החולה בזמן הניתוח ובמחלות הנוספות שבהם הוא לוקה. היתרון בניתוח המעקפים הוא שמלבד השיפור בתסמיני המחלה הכלילית, יש שיפור גם בתוחלת החיים של חולים במחלה כלילית קשה.

אנגיופלסטיה כלילית היא פעולה שמתחילה בניקוב העורק במפשעה או ביד המטופל, דרכו מוחדר צנתר ודרכו - תיל מוביל ארוך, דרך העורק ואב העורקים לתוך העורק הכלילי המיועד לטיפול. מעבירים את התיל דרך החסימה בעורק הכלילי ועל התיל משחילים צנתר עם בלון על מנת למקמו באזור החסימה. ניפוח הבלון מרחיב את העורק ומשחרר את החסימה ברוב המקרים. בסיום הפעולה הבלון מוצא מהעורק. על מנת להקטין את הסיכון לחסימת העורק לאחר הוצאת הבלון, ולהקטין את הסיכוי להיצרות נישנית, מאוחרת, מחדירים לעורק על גבי הבלון, תומכן (Stent), ומציבים אותו בעורק כדי שיישאר שם קבוע. הצבת התומכן מתבצעת על ידי ניפוח הבלון והוא מהווה מעין פיגום תומך לדפנות העורק.

אצל שליש מהמטופלים עם תומכן מתפתחות תוך כשישה חודשים הצרויות נישנות באזור התומכן. לאחרונה פותחו והוכנסו לטיפול תומכנים המצופים בתרופות אשר מקטינות באורח ניכר את הסיכון להיצרות נישנית, לכדי אחוזים בודדים בלבד. חוץ מהבלון והתומכנים קיימות שיטות נוספות להרחבת עורקים כליליים כמו מכשירי חיתוך לכריתת הרובד הטרשתי, או מקדחה מהירה המסייעת בעיקר בפתיחה של הצרויות מסוידות קשות. הטיפול במכשירים אלה אינו שכיח ואינו מבטיח את הצלחת הפעולה לטווח ארוך. הסיכון של אנגיופלסטיה תלוי במאפייני ההיצרות בעורק המטופל, בחומרת מצבו של החולה בזמן הפעולה, ובמחלות הנוספות שהוא לוקה בהן.