פסיכולוגיה הומניסטית
Humanistic Psychology


תקופת מלחמת העולם השנייה והזוועות שהתרחשו באירופה במהלכה השפיעו באופן משמעותי על החשיבה המערבית בכלל ועל תחום הפסיכולוגיה בפרט. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אשר פרחה באירופה באותה תקופה, הדגישה את הסכנות וההרס הטמונים במשטר הטוטליטארי ובנהייתו של הפרט אחר קבוצה באופן המביא לאובדן אישיותו הייחודית. תפיסה זו חלחלה אל הפסיכולוגיה והביאה לעלייתן של גישות אשר הדגישו את חשיבות חתירתו של הפרט לקיום חיים אמיתיים ולמימוש יכולותיו האישיות: באירופה קמה הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית אשר התמקדה באחריות שיש לאדם על חייו ובמחויבותו לחיות חיים אותנטיים, ואילו בארה"ב קם במקביל זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית.

הגישה ההומניסטית: בסיס תיאורטי

עד למלחמת העולם השנייה היו הגישה הפסיכואנליטית והגישה ההתנהגותית הגישות המשפיעות ביותר בתחום הפסיכולוגיה. הגישה הפסיכואנליטית ראתה את האדם כמונע ע"י כוחות ודחפים חייתיים אשר תורבתו, במידה מסוימת ע"י החברה; הגישה ההתנהגותית ראתה את התנהגות האדם כתוצר החיזוקים והעונשים אליהם נחשף בצעירותו.

תיאורטיקנים הומניסטיים ראו את גישות אלו גישות כמצמצמות את החוויה האנושית ומתעלמות מישותו השלמה של האדם. לטענתם, פועלים בנפש האדם כוחות חיוביים כאשר המניע העיקרי של האישיות הוא הרצון לממש כוחות אלו ולהגשים את הפוטנציאל הטמון בכל אדם. בעוד שהגישות הפסיכואנליטית וההתנהגותית הציעו ראייה דטרמיניסטית, הדגישו תאורטיקנים הומניסטיים (בדומה לפסיכולוגים אקזיסטנציאליסטיים) את יכולתו של האדם לבחור ולשלוט במהלך חייו.

מהי פסיכולוגיה הומניסטית?

מייסדיו המרכזיים של הזרם ההומניסטי, רוג'רס ומאסלו, הציעו תפיסות ודגשים תיאורטיים שונים, וכן התמקדות שונה בחוויה האנושית. יחד עם זאת, התבססו שניהם על הנחות יסוד דומות. העיקרון המרכזי העומד בבסיס הפסיכולוגיה ההומניסטית הינו האמונה בהגשמה עצמית כגורם מרכזי בעיצוב והנעת האישיות: האדם מגיע אל העולם עם צרכים ונטיות מולדות, כאשר אחת מהן (המרכזית, לטענת רוג'רס), היא הצורך במימוש הפוטנציאל העצמי, בגדילה אישית ובהתמודדות עם אתגרים באופן אשר יביא לגדילה והתפתחת נפשית. כמו כן, גרסו התיאורטיקנים ההומניסטים כי טבע האדם בריא וטוב במהותו. האדם מכוון ליצירת קשרים אישיים חיוביים, וצרכיו הבסיסיים אינם מצויים בקונפליקט עם דרישות החברה. עמדה זו מנוגדת באופן משמעותי לגישה הפסיכואנליטית, לפיה מונע האדם ע"י אינסטינקטים תוקפניים ומיניים בעוד החברה ונציגיה (הורים, משטרה) נאלצים לדכא ולרסן דחפים אלו.

פסיכופתולוגיה וטיפול בגישה ההומניסטית

על אף אמונתה של הגישה ההומניסטית בנטייתו של האדם לצמיחה והגשמה, הכירו ההומניסטיים באפשרות שנטייה זו לא תמיד מגיעה לכדי מימוש. מאסלו ורוג'רס העריכו באופן שונה את האופן שבו נוצרת פתולוגיה, אך דמו בתפיסתם כי סביבה המונעת הגשמה עצמית ומימוש צרכים תורמת להיווצרות פתולוגיה. כמו כן, הדגישו הן מאסלו והן רוג'רס כי קיומם של קשרים חיוביים, המספקים תמיכה, קבלה ואהבה תורם לבריאות הנפשית ולעיצוב האישיות הבריאה, המכוונת להגשמה עצמית.

מכיוון שעיסוקו המרכזי של מאסלו היה במחקר ולא בפסיכותרפיה, נחשב רוג'רס למייסד המרכזי של טכניקת הטיפול ההומניסטית, שנקראה "פסיכותרפיה ממוקדת באדם" (Person centered psychotherapy). טיפול זה מכוון לקידום האפשרות של הגשמה עצמית וממוקד בחווייתו הסובייקטיבית של המטופל. בתהליך זה, המטפל אינו מכוון ומנחה את המטופל, כי אם מניח לו להוביל את הטיפול באופן אשר יאפשר לו להתבונן בחייו. לקשר בין המטפל למטופל השפעה תרפויטית משמעותית: המטפל נוקט בגישה כנה ואמפאתית ומקבל את רגשות המטופל באשר הם. כך יוצר הטיפול אווירה מקבלת ותומכת, המאפשרת למטופל לקבל את עצמו ואת צרכיו, לבחון חוויות ורגשות מהם הוא נוטה להימנע, ולפתח את יכולתו להגשמה עצמית. במסגרת הטיפול ההומניסטי המטפל אינו מנתח את דברי המטופל ואינו מחפש אחר אלמנטים נפשיים בלתי מודעים, אלא משתמש בעיקר בטכניקה של שיקוף: הצבעה על הרגשות שמביע המטופל. למשל, כאשר מטופלת מספרת על מריבה עם בן זוגה עשוי המטפל להצביע על כך שנראה שהמטופלת חשה כעוסה, מאוכזבת ומבוהלת.